b"h
The Committee for the
Publication of the Manuscripts
of
HaRav Ben Zion Hai Uziel Z"l
ב"ה
הועד להוצאת כתבי
הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל
Publications list
רשימת הספרים
Ben-Zion Meir Hai Uziel (Hebrew: בן ציון מאיר חי עוזיאל, born 1880, died 1953) was the Sephardi chief rabbi of the British Mandate of Palestine from 1939 to 1948, and of Israel from 1948 to 1954.
Ben-Zion was born in Jerusalem, where his father, Joseph Raphael, was the av
bet din of the Sephardi community of Jerusalem, as well as president of the
community council. At the age of twenty he became a yeshivah teacher and also
founded a yeshivah called Mahazikei Torah for Sephardi young men. In 1911, he
was appointed Hakham Bashi of Jaffa and the district. Immediately upon his
arrival in Jaffa he began to work vigorously to raise the status of the
Oriental congregations there. In spirit and ideas he was close to the
Ashkenazi rabbi of the Jaffa community, A. I. Kook, and their affinity helped
to bring about more harmonious relations than previously existed between the
two communities.
During World War I he was active as a leader and communal worker. His
intercession with the Ottoman government on behalf of persecuted Jews finally
led to his exile to Damascus but he was permitted to return to Palestine,
arriving in Jerusalem before the entry of the British army. In 1921 he was
appointed chief rabbi of Salonika, accepting this office with the consent of
the Jaffa-Tel Aviv community for a period of three years. He returned to
become chief rabbi of Tel Aviv in 1923, and in 1939 was appointed Chief Rabbi
of Palestine. Ben-Zion was a member of the Jewish Assembly of Representatives
and the Jewish National Council, as well as being a representative at the
meeting which founded the Jewish Agency. He appeared before the Mandatory
government as a representative of the Jewish community and on missions on its
behalf, and impressed all with his dignity and bearing. He was also founder of
the yeshivah Sha'ar Zion in Jerusalem. He contributed extensively to
newspapers and periodicals on religious, communal, and national topics as well
as Torah novellae and Jewish philosophy.
He
was the author of: Mishpetei Ouziel, responsa (1st ed., 3 vols., 1935–60; 2nd
ed., 4 vols., 1947–64); Sha'arei Ouziel (1944–46), consisting of halakhah,
general topics, and a selection of his addresses, letters, and other writings;
Mikhmannei Ouziel (1939); Hegyonei Ouziel (1953–54), and still other works in
manuscript. He made "Love, truth, and peace" the motto of his life.
נולד בירושלים לרב יוסף רפאל עוזיאל, שהיה נשיא בית הדין הרבני של הקהילה הספרדית בירושלים. התייתם מאביו בגיל ארבע עשרה. תקופה מסוימת למד אצל הרב יחיא צארום ראב"ד התימנים בירושלים. למד בתלמוד תורה "דורש ציון" ובישיבת "תפארת ירושלים". נישא בגיל שלוש עשרה. כבר בגיל 20 התמנה הרב עוזיאל לרב בישיבת "תפארת ירושלים", ומאוחר יותר ייסד ישיבה נוספת לאברכים ספרדים - "מחזיקי תורה". ב-1911 התמנה לרב הקהילה הספרדית ביפו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה על ידי הטורקים לדמשק, בשל מחאתו נגד רדיפת היהודים, אך שב לארץ עוד בטרם הגעת הצבא הבריטי
ב-1919
נתמנה לנשיא תנועת "המזרחי" ואף ייצג אותה בוועידתה העולמית באמסטרדם. ב-1921
מונה לרבה של קהילת סלוניקי, שהייתה בת כששים אלף יהודים, במקומו של הרב יעקב
מאיר שמונה להיות הראשון לציון. בתקופה זו פעל לחיזוק לימוד התורה, כמו גם הפצת
השפה העברית והציונות. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ, לפני שמצב היהודים
בסלוניקי יחמיר. ב-1923 חזר לארץ לתפקיד הרב הספרדי הראשי של תל אביב-יפו.
השתתף בהפגנות נגד הספר הלבן (1939), אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קרא לנוער
היהודי בארץ ישראל להתגייס לבריגדה. מ-1939 עד מותו כיהן כראשון לציון והרב
הראשי הספרדי של ארץ ישראל. עד להקמת המדינה, היה הרב עוזיאל חבר בוועד הלאומי,
והשתתף בפגישות שבמסגרתן נוסדה הסוכנות היהודית. הוא גם ייצג את היישוב היהודי
בפני השלטון הבריטי ובפני האו"ם. לאחר הקמת המדינה הפך לרב הספרדי הראשי ראשון
של המדינה. בנוסף נשא בתואר הראשון לציון, כמנהג הספרדים מימי הטורקים. הוא עמד
בראש הרבנות יחד עם הרב הרצוג